מה עושים כשהילד מוכן לאכול רק פסטה ושניצל? בפרק הראשון של הפודקאסט "אוכלים אחרת", אני ולינור מדברות על למה זה קורה, איך אפשר להסתכל על זה אחרת, ומה הצעדים הראשונים לבניית מערכת יחסים בריאה עם אוכל.
זה נושא מאד נפוץ, ואני נתקלת בו שוב ושוב בקליניקה עם הורים וילדים. קודם נבין למה זה קורה ומה עומד מאחורי זה, ואז נדבר על מה אפשר לעשות.
חשוב להבין: ילדים שנצמדים למאכלים מסוימים לא בהכרח "בעייתיים". זה חלק טבעי מההתפתחות שלהם – דרך לבנות שליטה ואינדיבידואליות. לפעמים זה קשור לויסות חושי, לפעמים למאבקי שליטה מול ההורים, ולפעמים פשוט לצורך שלהם לבחור משהו שהוא רק שלהם.
הרבה פעמים כהורים אנחנו חוששים, ורואים בדפוס של שחור ולבן. אבל כשמסתכלים באמת על כל היום או כל השבוע, מגלים שהתמונה רחבה יותר. כאן נכנס הצעד הראשון:
מיפוי אמיתי של מה הילד אוכל.
לכתוב במשך כמה ימים מה הוא באמת אוכל – לא מה שנדמה לנו מהזיכרון.
אחרי המיפוי מגיע השלב הבא – להבין איפה אנחנו כהורים מופעלים. החרדה שלנו סביב אוכל היא טבעית: אנחנו דואגים לבריאות הילדים, ואכילה של הילד נותנת לנו תחושת "עשיתי את שלי כהורה". אבל זו גם בדיוק הנקודה שבה צריך לשחרר קצת שליטה ולאפשר לילד לחקור את הצלחת שלו.
כדי להתחיל לעשות סדר אפשר לחשוב בשלושה שלבים:
שלב ראשון – מיפוי: לבדוק מה הילד באמת אוכל.
שלב שני – להבין את המקום של ההורה: מה זה עושה לי כהורה, ואיפה הדאגה מנהלת אותי.
שלב שלישי – לשאול מה מניע את הילד: האם זה מאבק כוח, אכילה רגשית, או צורך אמיתי.
איך אפשר לעשות את זה בפועל? כאן נכנס המושג החשוב של חלוקת אחריות באכילה.
ההורה מחליט מה נכנס לבית, מה מגישים ומתי. הילד מחליט מה לקחת מהצלחת וכמה לאכול. בלי פרסים, בלי עונשים, ובלי להפוך את האוכל לשדה קרב.
